הבדל בין בורדייה לפוקו:
שאלה: אין אצלו את המושג של אלימות סימבולית? תשובה: בעוד שאצל בורדייה אין אפשרות להתנגד ולכן יש אלימות סימבולית שפועלת למען השעתוק, אצל פוקו ישנה תוספת של הכוח מנקודת ההתנגדות ולכן קיימת תמיד
אפשרות שיחסי הכוח יתהפכו. פוקו טוען שניתן לחשוף את המנגנונים, ואני לא חייב להיותמה שאומרים לי להיות, ולכן ברגע שאני מתנגדת לאופן בו כוננתי אני מפרק את האלימות הסימבולית. יש אצל פוקו פתח להתנגדות ולשינוי שלא היה אצל בורדייה (אמנם עם מגבלות
אבל יש פתח.)
לכן כשפוקו מציע מתודולוגיה לחקר העוצמה הוא אומר כך: אל תחפשו את העוצמה במקומות בהם העוצמה מעניקה לעצמה לגיטימציה כלומר, אל תחפשו את העוצמה בחוקים ובבית המשפט. חפשו אותה בנקודות הקיצון שלה – בתבניות לוקאליות ובבתי ספר. חפשו
אותה כשהיא מגופנת – בפרקטיקות במתערבות בהתנהגות של פרטים וקבוצות. לדוגמא: עצם הפרקטיקה של הושבת הסטודנטים באולמות מהסוג שבנו אנו יושבים כעת/ כשהילדים לומדים בגן ש"אין משיחין בשעת הסעודה." פוקו מציע מבחינת סוג הידע שאנו רוצים להפיק מיחסי העוצמה היא כיצד העוצמה פועלת בנושא ההכפפה היומיומית? הפונקציות שמנחות את ההתנהגויות הקטנות ביותר שלנו. כיצד אנחנו מכוננים כסובייקטים וכיצד מכוננת הזהות
שלנו ובאמצעות פעולה הדרגתית אבל שיטתית על התשוקות, המחשבות, הרגשות שלנו?
12
זה נעשה במסגרת מוסדות וארגונים. עלינו לבחון את הטכניקות ואת המכשירים בארגונים ובמוסדות ספציפיים (זה לא יהיה אצל ראש הממשלה, אלא במקומות שאנחנו לא היינו
חושבים לחפש בהם.)
כלל שני: העוצמה לא מרוכזת במקום אחד. בדרך כלל אנחנו לומדים שהעוצמה מרוכזת
במקום אחד וכל השאר שפוטים, העוצמה היא בידיים של קבוצה מסוימת (המעמד השולט, מעמד-סטאטוס-מפלגה – נמצא במפלגות, בידי בעלי אמצעי הייצור.) במובן הזה אצל פוקו העוצמה זורמת בנקודות שונות בסדר החברתי. לכל אחד מאיתנו במידות משתנות יש
היכולת להפעיל עוצמה והעוצמה מופעלת עלינו.
כלל שלישי: הפרט לא קודם ליחסי העוצמה אלא הוא תוצאה של יחסי העוצמה. אנחנו לאקיימים כפרטים מסוג מסוים לפני שמפעילים עלינו עוצמה. לעומת תיאוריות אחרות שרואות את הפרט כקודם ליחסי העוצמה, פוקו מציע לראות את הפרט כתוצאה שלהם. הסובייקט הוא תולדה של העוצמה ולא קודם לה. לא הייתי הומוסקסואל לפני השיח על המיניות. לא הייתי שמן לפני השיח על בריאות ודיאטה. לפני כל אלו הייתי סתם אני. אבל הפרט הוא גם הצומת להפעלת יחסי העוצמה. הדיון שמועבר דרך פרטים שמקבלים את ההגדרות על עצמם הם אלו שמוליכים את יחסי העוצמה. אנו לא יכולים להתקיים מחוץ ליחסי העוצמה
האלו.
המסקנה היא שבעצם אם אנחנו רוצים לחקור את העוצמה אנחנו לא צריכים ללכת בטופ דאון אלא מבוטום אפ (ניסוח לא בדיוק הגיוני שאומר בעצם): עלינו ללכת מן הפרטים
הקטנים היומיומיים אל החוקים והממשלות.
ידע/כוח
התפיסה שלנו בדרך כלל של הידע הוא שהידע אמור לאתגר את יחסי הכוח ובגלל זה עלינו
להיות ביקורתיים ואין מצב שידע וייצור ידע יכולים להתקיים כשיש כפייה ועוצמה.
לפי פוקו אין יחסי עוצמה ללא בנייה וכינון של שדה ידע ודעת וכמו כן אין ידע ודעת שלא
מכוננים שדה כוח.
אין כוח ללא כינון של שדה ידע ואין ידע (הוא מתייחס בעיקר לידע של מדעי האדם, לא פיזיקה ומתמטיקה) בלי כוח. אין תחום ידע שלא מניח יחסי כוח. מה שפוקו אומר הוא שהעוצמה והכוח מופעל באמצעות מנגנונים עדינים והכוח/עוצמה לא יכולים להתקיים ולהתפתח ללא כינון מנגנוני ידע שהם בעצם קונסטרוקציות אידיאולוגיות. אפילו הידע
האובייקטיבי ביותר יש אידיאולוגיה – הנחות סמויות אודות מיהו האדם, מהו טבע האדם,
כיצד ומה הם צריכים לעשות ומהן זהויות נורמטיביות.
דוגמא: הווידוי לכומר. זוהי פרקטיקה נוצרית במקורה, יש תא קטן ומצד אחד יושב הכומר ובצד השני מישהו כורע ברך ומספר על החטאים ובסוף הכומר אומר אני מוחל לך. בעצם פוקו אומר שהמתוודה מה שהוא עושה זה לדבר על אמת כלשהי של ידע. הפרקטיקה של הווידוי עברה תהליך חילון והיא אומצה על ידי הפסיכולוגיה – כשאנו הולכים לטיפול אנחנו
עושים מעין וידוי. הפסיכולוג הוא הכומר המודרני. כיצד זה קשור לידע/כוח? באמצעות הרעיון
של הווידוי והידע שנמסר דרכו נוצר הרעיון של הזהות המינית ככזו שעומדת במרכז העצמי. זהות שמכוונת אותנו ואפשר להשתמש בה כמניע בסיסי להתנהגות שלנו. אנשים מדברים על המוטיבציות שלהם והזהות המינית הופכת לזהות שצריך מצד אחד לפקח עליה כי יש
כאלו שנתפסות כ"לא נורמטיביות" ומצד שני יש זהות נורמטיבית שמחוזקת. דרך המנגנון של הבידול אתה יודע מה "נכון' ומה 'לא נכון.' התפיסה שהמיניות עומדת במקור התשוקות והרגשות שלנו. מהו הלא מודע? אלו הדחפים שלנו, חלקם אנחנו צריכים לתעל אותם
13
לכיוונים אחרים כדי לחיות בנורמה. הטענה היא שהמיניות היא ככזו חלק מרכזי ממי שאנחנו. ההמצאה המודרנית הזו שבאה עם המיניות היא דיסציפלינה שלמה בפסיכולוגיה הדינאמית שמגדירה את הסובייקט המיני וחוקרת אותו. ולכן אומר פוקו שיחסי הידע/כוח לא רק אומרים מה אסור לעשות ומטילים מגבלות על הזהויות הנורמטיביות והתקניות אלא גם מייצרים
זהויות.